”...מלי היא הומלסית שכולה טוב לב מהלך על שתיים. מלי גרה ברחובות תל אביב ודווקא רוצה שיתייחסו אליה. שיסתכלו עליה.

כואב לה מאד על הילדה שלקחו לה. כמו שלגיה בסרט ההוא, היא מתיידדת עם היונות והחפצים הנטושים והמקולקלים שהיא מוצאת ברחוב. הם חבריה הטובים ביותר. הם המשפחה שלה. כל חפץ זוכה מיד לשם ולאישיות ואיתם מלי מדברת כל היום. משתעשעת, מתווכחת, מפייסת ביניהם – כמו ילדה תמה שנלחמת על חום ומשפחה.

מלי לא מתעלמת גם מאיתנו, בני האדם הצופים בה. היא מכניסה אותנו לעולם הקסם שלה באמונה רבה ובכנות כל כך גדולה – שאי אפשר שלא ללכת שבי אחרי הדמיונות שלה (גם הקשים והכואבים וגם השמחים והמאושרים) ולהיפטר לרגע מהמציאות החורכת שמסביב.

וכשאתה מוצא את עצמך במחזמר אשפתות נוסח דיסני שעולה דווקא מהג'ורה והג'וקים אתה מוצא את עצמך מחייך חיוך דבילי מאוזן לאוזן – צוחק בעין אחת מרוב פליאה לנוכח ההזדהות שאוחזת בך מהומלסית תמוהה שמדברת ושרה אל עצמה ואל חפציה באמצע הרחוב ודומע מכאב בעין השניה כי אתה יודע שבכל זאת, בפעם הבאה שתראה הומלס מדבר לעצמו באמצע הרחוב לא תעז להתקרב ולדבר איתו.

אם כי, שגית סגל שמגלמת את מלי בהצגה גרמה לי בסוף ההצגה להסתובב בסימטאות יפו ולפקוח עיניים לסובב אותי יותר מכרגיל. היא כל כך טוטאלית במשחק שלה שהוא מתחיל עוד לפני שמתחילה ההצגה. ולא יוצאת מהדמות גם הרבה אחרי מחיאות הכפיים.

ההצגה הזאת, שכתב וביים ברגישות ענקית אורי גולדשטיין לא מנסה לחנך או לשכנע אותנו שגם להומלסים יש רגשות. היא עושה מה שתיאטרון אמור לעשות – פונה ללב הקשוח והאדיש שלנו ומנפצת אותו לחלוטין בעזרת כנות כובשת שלא ניתן להישאר אדישים אליה!

המוזיקה של אסף לוינבוק היקר עוטפת במעטה קסם את כל ההצגה כתיבת נגינה מקולקלת שצליליה מעט עקומים, מעט ילדותיים והם הצלילים היפים ביותר ששמעתי בתיאטרון בזמן האחרון. מההצגות האלה שאיך שהן מסתיימות בא לך מיד שוב...”  יונתן שוורץ, תיאטרון הסטודיו